<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין ההוצאה</h1>
<h2>דף כב.</h2>
בנגמר הדין (סנהדרין מ"ו א') מתניתין ולא זו בלבד אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה, הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין ולהביא לו מקוננות אינו עובר עליו. א"ר יוחנן משום ר"ש בן אלעזר מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה שנאמר כי קבור תקברנו מה ת"ל תקברנו מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה. תניא הלינו לכבודו להשמיע עליו עירות להביא לו ארון ותכריכין ולהביא לו מקוננות אינו עובר עליו, שכל העושה אינו עושה אלא לכבודו של מת. ותניא אידך באבל (פי"א) או כדי שיבאו קרובים הרי זה מותר. (מו"ק כ"ב א') על כל המתים כלן מדחה מטתו ה"ז משובח, על אביו ועל אמו ה"ז מגונה. היה ע"ש או ערב יו"ט או שהיו גשמים מזלפין על מטתו ה"ז משובח לפי שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו. ותניא באבל (פ"ט) על כל המתים כלן מרבה בעסקיו ומתגנה, על אביו ועל אמו משתבח, בד"א בזמן שהיו כדאי אבל לא היו כדאי אל ירבה בעסקיו שאינו אלא מנוולן.
<h2>דף כד:</h2>
נהגו ישראל בכל מקום לומר צדוק הדין עם יציאת נשמה, כדתניא אין פותחין בצדוק הדין על המת עד שתצא נפשו. בתשובות הגאונים, וששאלתם היכא דמספידין בראש חודש מהו שיאמרו צדוק הדין, כך שנינו [כ"ח ע"ב] נשים במועד מענות אבל לא מטפחות וכו'. ודוקא לפני המת, דקתני נקבר המת לא מענות ולא מטפחות, ומשנה זו הלכה היא שאין חכמים חולקים עליה. והילכך צדוק הדין אם עונין כלן כאחד מותר ואם אחד קורא וכלן עונין אחריו אסור. ואמר רב האי ז"ל וצדוק הדין שאמרת כי התירו הגאונים הראשונים שיאמרו אותו הקהל פה אחד ודימוהו לעינוי, ואסרו שיהא אחד אומר וכולן עונין אחריו שדומה לקינה, ושאלת האי צדוק הדין הוא דאמרי אינשי בשאר ימים, ואין שאר ימים כחולו של מועד אלא שיהא זה כדרך עינוי וזה כדרך קינה, או אית מנהגא אחרינא במתיבתא, [תשובה]. ליכא מדעם דמתמר בבבל וקרו ליה צדוק הדין, וזה מנהג מקום אחד שכתבו לפני הגאונים הראשונים האיך הוא ושאלום מה יעשו והחזירו להם תשובה, אבל לנו אין מנהג בזאת. עוד אמר רבי' האיי ז"ל מנהגנו לומר קדיש על המת בי"ט שני ולומר בו תתכלי חרבא ולשאול בו טעם כחול. והרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל כתב ואנו נהגנו מימות זקנים הראשונים שלא לומר צדוק הדין אחר המת בר"ח ובמועד ובחנוכה ובפורים, דלא עדיף צדוק הדין דהדיוט מצדוק דינו של משה רבינו ע"ה דמסלקי ליה בשבת שחל להיות במועד ואפילו בר"ח ובחנוכה שחלו להיות בשבת דהללו ימי שמחה נינהו דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ובכל אחד אומר בו הלל וזה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו לפיכך מבטלין בו צדוק הדין. ומצינו לרבינו שלמה המפרש ז"ל שכתבו תלמידיו משמו שאמר על מת צדוק הדין וקדיש בחולו של מועד שאין זה הספד וחלול יו"ט אלא הודאה וקבלת דין שמים, וכך נראה שאומרים בחולו של מועד צדוק הדין וקדיש כדרכן וכן ביו"ט שני, אבל ביו"ט ראשון כיון שאין מתעסקין במת אין אומרים בו כלום, וכן הלכה.
<h2>דף כה.</h2>
כי נח נפשיה דרב הונא סבור רבנן לאותובי ספר תורה אפורייה, אמר להו רב חסדא מילתא דבחייה לא סברה ניקום ונעבד ליה, דאמר רבי חלבו אנא חזיתיה לרב הונא דבעא יתיב אפורייה והוה יתיב ס"ת עליה וכף כדא אארעא ואותיב עליה ס"ת והדר יתיב עליה אלמא קסבר אסור לישב על מטה שס"ת מונח עליה. לא הוה נפיק פוריי' אבבא סבור לשלשולי דרך גגות אמר להו רב חסדא הכי גמר לי מיניה חכם כבודו דרך פתחים, סבור לאשנויי ממטה למטה אמר להו רב חסדא הכי גמיר לי מיניה חכם כבודו במטה ראשונה. דאמר רב יהודה אמר רב מנין שכבוד ת"ח במטה הראשונה שנאמר וירכיבו את ארון האלהים על עגלה חדשה. פרוץ בבא ואפקוה. פתח עליה ר' אבא ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה לו, ש"מ כל מה שעושין לכבוד ת"ח עושין.
<h2>דף כז.</h2>
מתניתין אין מניחין את המטה ברחוב מפני שמרגלת את ההספד, פי' במועד תנן לפי שאסור להרגיל את ההספד אלא לכבוד ת"ח כדאמרינן. ולא של נשים לעולם מפני הכבוד. אמרי נהרדעי לא שנו אלא של חיה פי' לפי שקרובה לבית הנוול אבל של שאר נשים מניחין. ור' אלעזר אמר אפילו של שאר נשים אין מניחין דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה, וכן הלכה. באבל (פי"א) תניא דברים שבין איש לאשה, מניחין את האיש ברחוב ואין מניחין את האשה ברחוב, עולין בחבר עיר על האיש ולא על האשה, מברין אצל האיש ולא אצל האשה. ר' יהודה אומר אם יש לה בנים קטנים מברים עמהן.
בפרק כהן גדול (סנהדרין כ' א') ת"ר מקום שנהגו נשים לצאת אחר המטה יוצאות, לפני המטה יוצאות, ר' יהודה אומר לעולם נשים לפני המטה הן יוצאות, שכן מצינו בדוד מלך ישראל שיצא אחר מטתו של אבנר שנאמר והמלך דוד הולך אחרי המטה, אמרו לו לא היה אלא לפייס את העם ונתפייסו שהרי יוצא מבין האנשים ונכנס לבין הנשים יוצא מבין הנשים ונכנס לבין האנשים שנאמר וידעו כל ישראל ביום ההוא כי לא היתה מאת המלך להמית את אבנר. ובירושלמי [סנהדרין פ"ב ה"ד] מאן דאמר נשים מהלכות תחלה ואנשים אחריהם שהן גרמו מיתה לעולם, מאן דאמר האנשים מהלכים תחלה והנשים אחריהם מפני כבודן של בנות ישראל שלא יהו מביטין בהן אנשים. בתוספתא [פסחים פ"ג הט"ז] מקום שנהגו להיות אבלים הולכין לפני המטה הולכין, לאחר המטה הולכים, מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלים מקום שנהגו שלא לשאול אין שואלין.
<h2>דף כז:</h2>
בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליבה והיו עניים מתביישין, התקינו שיהו מוציאין הכל בכליבה מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מניחין מוגמר תחת חולי מעים מתים והיו חולי מעים חיים מתביישין, התקינו שיהיו מניחין תחת הכל מפני כבודן של חיים. בראשונה היו מגלין פני עשירים ומכסין פני עניים מפני שהיו משחירין פניהם בשני בצורת והיו עניים חיים מתביישין, התקינו שיהו מכסין פני הכל מפני כבודן של עניים. באבל (פרק ח') תניא מתירין שערות לכלות ומגלין פניהם של חתנים. ונותנין קסתו וקולמוסו בצדו ואין חוששין משום דרכי האמורי. תולין מפתחו ופנקסו של מת בארונו מפני עגמת נפש. וכשמת שמואל הקטן תלו מפתחו ופנקסו בארונו מפני שלא היה לו בן, והיה ר"ג הזקן ור' אלעזר בן עזריה מספידים אותו ואומרים אחינו בני ישראל שמעו על זה נאה לבכות ועל זה נאה להתאבל, מלכים מתים מניחין כתרן לבניהם, עשירים מתים מניחים עשרן לבניהם, שמואל הקטן מת נטל כל חמדה שבעולם והלך לו, וע"ז נאמר יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. ר' יהושע אומר ע"ז נאמר אבד חסיד מן הארץ.
בפ' נגמר הדין (מ"ח א') היו אביו ואמו מזרקין בו כלים מצוה על אחרים להצילן אמר רשב"ג במה דברים אמורים שלא נגעו במטה אבל נגעו במטה אסורין. ודוקא במטה הנקברת עמו ומשום דמחלפי בתכריכי המת. ותניא באבל, מזרקים כלים על המת וקולטין ומצילין מאויר עד שלא יזכה בהם המת, שכל הכלים שהמת זוכה בהן אסורים בהנאה חוץ מן הסל ומן המגריפה ומן המריצה המיוחדין לקבורה, היו אביו ואמו וכו'. ותניא אידך באבל (פ"ט) כל המציל כלים מן המת הרי זה גוזל את המתים, ויש שמצילין ויש שאין מצילין, עד שלא הגיע לארון מצילין משהגיע לארון אין מצילין, אבל מלמדין את האדם שלא יהא חבלן, מפני שאמרו כל המרבה כלים על המת הרי זה עובר משום בל תשחית דברי ר' מאיר, ר' אליעזר ברבי צדוק אומר מנוולו, ורשב"ג אומר מרבה עליו את הרמה, ר' נתן אומר כסות היורדת עם האדם וכו'. ומסתברא כגון אלו הכלים שאסורין בהנאה בשבילו נקברין עם המת, ולא עם המת ממש שאין כבודו בכך אלא עמו בתפוסתו. וכדתניא (ירושלמי נזיר פ"ז) קבור תקברנו מצות עשה מנין אתה מרבה הסייף שנהרג בו והעץ שנתלה בו והסודרים שנחנך בהן שכלם טעונים קבורה תלמוד לומר כי קבר תקברנו, יכול תקברם עמו תלמוד לומר כי קבר תקברנו, קבורה לו קבורה לעצו קבורה לאבנו, הא כיצד מעמיק שלשה טפחים כדי שלא תעלם המחרישה.
בפ' נערה שנתפתתה (מ"ח א') אמר רב חסדא האומר אל תקברוהו מנכסיו מוציאין מן היורשין וקוברין אותו בעל כרחו לא כל הימנו שיעביר את בניו ויפיל עצמו על הצבור.
שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורים שנאמר ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך. וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים. ומה הן שורפין עליהם מטתן וכלי תשמישן. ומעשה שמת ר"ג הזקן ושרף עליו אונקלוס הגר מטתו וכלי תשמישו בשבעים מנה צורי. עוקרין סוס שרכב עליו, ואיזהו עקור מנשר את פרסותיו מן הארכובה ולמטה. בתוספתא בסנהדרין כשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים אבל לא על ההדיוטות. הלכך אם בא לשרוף על ההדיוטות מעכבין על ידו דאיכא יוהרא והשחתה.
תניא בראשונה היתה יציאתו של מת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו מניחים אותו ובורחין, עד שבא ר"ג הזקן ונהג קלות ראש בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן ונהגו כל העם אחריו בכלי פשתן. אמר רב פפא והאידנא נהוג עלמא בצרדא בר זוזא. תניא ר' נתן אומר כסות היורדת עם האדם לשאול היא עולה עמו לעתיד לבא שנאמר תתהפך כחומר חותם יתיצבו כמו לבוש. (שבת קי"ד א') אמר להו ר' ינאי לבריה בני אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים, לבנים שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין האבלים, שחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין החתנים, אלא בכלים האוליארין הבאים ממדינת הים שהן אדומין קצת. ירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג) ר' יאשיה מפקד אלבשוני חוורין חפיתין, אמרין ליה מה את טב מן רבך, אמר לון ומה אנא בהית בעובדוי. ר' ירמיה מפקד אלבישוני חוורין חפתין יהבון מסאני ברגלי וחוטרא בידי ויהבוני על סטרי, אין אתא משיחא הא אנא מעתד. ועכשיו נהגו העם בלבנים. וכן ראוי לעשות.
<h2>דף כח:</h2>
עוד אמר רבי' האיי ז"ל מנהגנו לומר קדיש על המת בי"ט שני ולומר בו תתכלי חרבא ולשאול בו טעם כחול. והרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל כתב ואנו נהגנו מימות זקנים הראשונים שלא לומר צדוק הדין אחר המת בר"ח ובמועד ובחנוכה ובפורים, דלא עדיף צדוק הדין דהדיוט מצדוק דינו של משה רבינו ע"ה דמסלקי ליה בשבת שחל להיות במועד ואפילו בר"ח ובחנוכה שחלו להיות בשבת דהללו ימי שמחה נינהו דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ובכל אחד אומר בו הלל וזה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו לפיכך מבטלין בו צדוק הדין. ומצינו לרבינו שלמה המפרש ז"ל שכתבו תלמידיו משמו שאמר על מת צדוק הדין וקדיש בחולו של מועד שאין זה הספד וחלול יו"ט אלא הודאה וקבלת דין שמים, וכך נראה שאומרים בחולו של מועד צדוק הדין וקדיש כדרכן וכן ביו"ט שני, אבל ביו"ט ראשון כיון שאין מתעסקין במת אין אומרים בו כלום, וכן הלכה.
<h2>דף כט.</h2>
באבל (פי"א) תניא עיר שמתו בה שני מתים כאחד מוציאין את הראשון ואח"כ מוציאין את השני, אם היו מלינין את הראשון מוציאים את השני, מפני שאמרו כל המלין את מתו הרי זה מנוולו. אם בשביל הנאת עצמו לחפור לו קבר או להביא לו ארון ותכריכין או שיבואו קרובים ממקום אחר ה"ז מלינו ואין בכך כלום. חכם ותלמיד מוציאין את החכם. תלמיד וע"ה מוציאין את התלמיד. שניהם חכמים שניהם תלמידים שניהם עמי הארץ מוציאין את הראשון. פי' אותו שמת תחלה. איש ואשה מוציאין את האשה מפני שהאשה קרובה לבית הנוול. הוציאו את הראשון וקברוהו אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים עד שיוציאו את השני. הוציאו את השני וקברוהו באין ועומדין עליו בשורה ומנחמים ופוטרים את הרבים. ואין מנחמים שני אבלים כאחת אלא א"כ היה כבודן שוה, ואין מוציאין שני מתים במטה אחת אלא א"כ היה כבודן שוה וקלוסן שוה. ומעשה באיש אחד שנפל הבית על שני בניו ועל בתו ובאו ושאלו לרבי יהודה ואמר יוציאו שלשתן במטה אחת ונתנו שני חתנים בראש אחד וכלה בראש אחד והיו מקלסין ואומרים הוי הוי על שני חתנים וכלה, פירוש שני חתנים שהיו עושין חופות ועטרות חתנים למתים. והתם תניא אידך עושין חופות לחתנים ולכלות ותולין בהם אחד דברים שהביאו אוכל ואחד דברים שלא הביאו אוכל דברי ר"מ, וחכ"א אין תולין בהם אלא דברים שלא הביאו אוכל, ואלו דברים שתולין בהם אגוזין שלא הביאו אוכל, גלוסקאות שלא הביאו אוכל, ורמונים שלא הביאו אוכל, ולשונות של ארגמן וצלוחית של שמן ערב. ואלו דברים שאין תולין בהן, אגוזין שהביאו אוכל ורמונים שהביאו אוכל וגלוסקאות שהביאו אוכל וצלוחית שמן מתוק. כללו של דבר כל שתלו בחופה אסור בהנאה. ובמכילתא אחריתי דאבל, עושין חופות לחתנים ותולין בהן בין פירות גמורים בין פירות שאינן גמורין דברי ר"מ, ור' יהודה אוסר בפירות גמורין שכל הנתלה בחופתו של מת אסור בהנאה, כלומר ולפיכך אסור שאין מפסידין אוכלין ואין אוסרים אותן שלא לצורך.
